מדוע הדור שלי כל כך משועמם מהחיים?

בקושי יום עובר בלי עוד קבוצה של תוצאות שמעידה על משהו מזעזע או מדכא ב'מילניום '. אנחנו דור שמנותחים בזמן אמת, וההתנהגות וההחלטות שלנו נאספות כל הזמן לאינפוגרפיקה שמכריזות עלינו כקבוצה הכי צמחונית, חסרת אונות, זורמת מגדרית בהיסטוריה המתועדת. אולם בשבוע שעבר תוצאות הסקר היו יצא לאור עם מסקנה מדאיגה מספיק כדי שאוכל לשבת ולשים לב, לפחות לדקה בערך. ככל הנראה, שני שליש מאלפי המילניום 'משועממים מהחיים'. עשרים ושבעה אחוז משועממים מטלוויזיה, אחד מכל שישה מאס ברשתות החברתיות, ו -25 אחוז מאיתנו משתעממים בניסיון להירדם. איבדנו עניין בכל דבר. נמאס מהתחושה. משועמם מההוויה.

יש משהו בביטוי הזה, 'משועמם מהחיים', שהוא מדהים. זו אבחנה בוטה. זה כאילו חסר מילים. כמו מסקנה נואשת שהושגה לאחר אינספור ניסיונות קודמים להגדיר את החולשה לא הצליחו לתפוס את הבעיה האמיתית. זה דבר אחד להשתעמם במתמטיקה או להשתעמם איתו בנות , אבל להשתעמם מהקיום זה ודאי לדחות כל יסוד ביקום הידוע. אמור מה אתה אוהב בחיים, בהחלט יש מספיק דברים כדי להעסיק אותך בין לידתך למותך.

כשאני מעריך את החוויה שחייתי, איך זה מרגיש להיות אני ביום יום, האינסטינקט שלי הוא לומר לא, אני לא משועמם מזה. לכאורה יש המון דברים. ביום ממוצע אני מדבר עם כמה אנשים מעניינים, קורא על הסבל העולמי ועל דרייק ותרזה מיי, וצופה בסרטוני גו-פרו של דובים רודפים אחרי רוכבי אופניים. בדרך כלל אני שותה כמה סוגים שונים של שתייה חמה, לפעמים מעשן סיגריה ומתחרט, אוכל קשיו ומשתין כמה פעמים. בערבים אני מוריד בירות או צופה בפרקים ישנים של ביטוי קליט או לעמוד מסביב במועדוני לילה שמעמידים פנים שאני לא עייף. וזה רק התוכן. בתוך הראש שלי, זה גם רכבת הרים מוחלטת. אני מרגישה מאושרת כשאני רואה את חברתי, מאוכזבת כשאני רואה את פלג גוף עלי, כועסת כשאני קוראת קטעי תגובה, לחוצה כשאני מציפה ביצים, צוחקת עם החברים שלי ובוכה אחת לשנתיים-שלוש. לפעמים זה קצת מעייף, אבל זה לא משעמם.

כמו כל הצעירים, יש לי בעיה להתחייב לפעילות. יש לי חוסר יכולת מטריד לסיים ספר, למשל. לתיק התרמיל שלי יש כרגע שתי קלאסיקות של פינגווין וספרות קצרה יחסית על אפרופוטריזם שקיבלתי לחג המולד. אני נהנה מכולם, אבל בכל קטע קריאה שנמשך מעבר לשלושה עמודים, אני מתחיל להרגיש את החוטים הבלתי נראים מתחת לארובות העיניים שלי מושכים את ראשי מהטקסט אל משהו אחר. האשם הברור שאשם כאן הוא: סמארטפונים. אין פריצת דרך גדולה בפרשנות החברתית להצהיר כי הגעתו של אינטראקציה חברתית מתמדת וניידת הובילה לטווחי קשב קצרים יותר, אך זה לא ממש מה שעליו אנו מדברים כאן. שעמום לא אומר בהכרח חוסר יכולת להתרכז. שעמום הוא חוסר עניין, או חוסר דברים להתעניין בהם. שעמום הוא מבט ריק לחלל.

וזו השאלה: כיצד הדור יכול לעשות יותר מכל מה שהוא טוען שהוא משועמם מהחיים? האם ייתכן שיצרנו שעמום מסוג חדש? שעמום שנולד מרוב אופציות ולא מהיעדרות. כשאני חושב על התחושה שלי ביום יום, לעיתים קרובות יש תחושה מכרסמת שאני רוצה לעשות משהו אחר. אני רוצה ללכת להכין קפה. אני רוצה לבדוק פעמיים את טוויטר. אני רוצה לשנות את המוסיקה שאני מאזין לה. המרחב העצום של ספריית נטפליקס הופך לרשימת מטלות בטלוויזיה. המאמרים שלי שנשמרו מאוחר יותר הם כמו הקריאה בקורס שלעולם לא אעבור. שעמום זה מתבטא בחוסר שקט - פחות 'משועמם מהחיים', ומחכה יותר ויותר לחיים שיקרה. השעמום חסר הרשימה והמתסיסה הזה נראה לי כטכניקת הישרדות, למינהי. הדרך הטבעית היחידה שבה אנו יכולים להתמודד עם הנפח העצום של התוכן המתמודד על תשומת ליבנו היא לסובב כל הזמן את מה שאנו מקדישים לו את זמננו - רעש לבן שפיתחנו כדי להטביע את נפח הכל בבת אחת.

עם זאת בחשבון, אתה יכול לומר ששעמום, אמיתי, בית הספר הישן, בוהה מבעד לחלון שמוט בגשם לשעמום הגן, יהיה מתנה. בתוך מאמר בשביל ה אַפּוֹטרוֹפּוֹס בשנה שעברה, גאיטרי דווי, פרופסור חבר לאנגלית באוניברסיטת לוק הייבן, תיאר את השעמום כ'הזכות האחרונה של המוח החופשי '. במילים שלה, שעמום הוא 'חוויה אינטנסיבית של זמן שלא נגעה ביופי, עונג, נוחות וכל שאר התחושות הרווחיות הזמניות'. בעיקרו של דבר, שעמום אמיתי, שטח ריק אמיתי, הוא פחות או יותר הזמן היחיד שאנחנו מבלים עם המחשבות שלנו, והמחשבות שלנו לבד. הזמן היחיד שבמסגרתו מותר למחשבות שלנו להסתובב, ולצמוח למחשבות גדולות וטובות אחרות מבלי להישפשף מהקרש בכף היד השטוחה של סקס, או סמים או ליגות כדורגל פנטזיות. להשתעמם מהחיים זה, כמובן, דבר אינפנטילי ומדכא לומר או להרגיש, אלא להשתעמם בחיים, מדי פעם. זה בכל זאת לא יכול להיות כל כך רע.

עקוב אחרי אנגוס הריסון טוויטר.